שילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל

בשנים האחרונות הולכת וגוברת בעולם , הנטייה לשלב את הילד בעל הצרכים המיוחדים בחברה ובמערכת החינוך. מהלך זה מקורו ברפורמות חברתיות מרחיקות לכת ובתפיסות אידיאולוגיות חדישות באשר למהותו של החינוך המיוחד.
ביסוד נטייה זו מונח עיקרון הנורמליזציה, המדגיש שיש לאפשר לילדים ולמבוגרים בעלי ליקויים, חיים נורמליים ככל שניתן.
אבישר ולייזר(2000), מתארות במאמרן את התפתחות שילוב התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים. בשנות ה – 70 הופנתה ביקורת כלפי ההפרדה וההתבדלות של בית הספר המיוחד, והפתרון שהוצע היה השתלבות של כל הלומדים ב"זרם המרכזי" - mainstream. משמעות פתרון זה הייתה שילוב החינוך המיוחד בחינוך הרגיל במגוון דרכים ועל פני רצף שבקצהו האחד שילוב מלא, כלומר לימודים בכיתה רגילה, ובקצהו האחר הפרדה מלאה, כלומר לימודים במסגרת נפרדת. גישה זו מדגישה את קיומו של החינוך המיוחד ותומכת ברצף של מקומות השמה ושירותים החל בשילוב וכלה במסגרות נפרדות.
בשנות ה - 80 צמחה תנועה חדשה אשר ערערה את מגמת השילוב, וחתרה לחינוך רגיל לכל. תוך הרחבת הבסיס על ידי שימוש בטכנולוגיות ובדרכי הוראה מגוונות שיענו על צרכי הלומדים. תנועה זו נקראה: "יוזמת החינוך הרגיל" והיא קראה להשמת מרבית הילדים בעלי חריגות קלה עד בינונית במערכת הרגילה. בשנות ה - 90 צמח המונח "הכללה". מושג זה ביטא את הרצון לכלול במערכת חינוך אחת את כל התלמידים , כולל תלמידים בעלי חריגויות קשות. גורמי המפתח בתהליך זה הינם קוריקולריים – פדגוגיים וכוללים גישות בהוראה, ארגון מחדש של הכתות ובתי הספר ושימוש מושכל במשאבים הקיימים.לאחר ביסוס המונח "הכללה" גובש
נוסח מחדש להגדרת השילוב. בנוסח זה הודגש מתן השירותים לכל התלמידים בעלי הנכויות כולל נכויות קשות, באזור מגוריהם עם בני גילם בכיתות רגילות, עם מערך התמיכה הדרוש למורה.
תכנית השילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות תומכת ומעודדת לשילובם של ילדים בעלי מגוון צרכים מיוחדים, זמניים או מתמשכים, בתוך מסגרות החינוך הרגיל ורואה בנושא השילוב מטרה וערך כאחד. תכנית השילוב מופעלת באמצעות מערך הדרכה וטיפול במסגרות החינוכיות שגובשו בהתאם לצרכים המיוחדים של אותם תלמידים.
כאשר מדובר על הכלה (inclusion) או שילוב, מדובר במיזוג שתי מערכות, הרגילה והמיוחדת, למערכת חינוך מקיפה וגמישה בה יסופקו שרותי החינוך והשירותים הנלווים. המטרה הבסיסית היא מלתחילה לא להשאיר מישהו מחוץ לזרם המרכזי אם מבחינה חינוכית, פיזית או חברתית. מגמות עיקריות של תוכניות שילוב כוללות קידום סובלנות, קבלת השונה, שוויון, והבנה בין-אישית.
הנחות היסוד של הכיתה המכילה הן):
• כל התלמידים שייכים ומסוגלים ללמוד בזרם המרכזי של חיי בית הספר.
• הגיוון מחזק את הכיתה ונותן לכל התלמידים הזדמנויות רבות יותר ללמידה.
גישה זאת רואה את השונות כערך ומאמינה שיש רווח בלמידה הדדית מכל פרט ופרט. כלומר, היתרונות של כיתה מכילה אינן נתפסים כיתרונות רק לילדים בעלי הצרכים המיוחדים (ה"חריגים"), אלא, כיתרונות לכל הילדים.
השילוב יכול להיות בהיבטים שונים : פיזי, חברתי, לימודי. ההשפעות שיש לשילוב תלויות במידה מסוימת ברמת השילוב.